פסק-דין בתיק רת"ק 27098-08-11

לפני בקשה לרשות לערער על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות ברמלה (כב' השופטת ע' יוסף-קוזין) מיום 22.7.11.

החלטתי לדון בבקשה כבערעור ולקבל את הערעור בחלקו, כמפורט להלן:

ביום 24.12.08 נתן בית משפט השלום ברמלה פסק דין בתביעה שהגיש המבקש נגד המשיבה ואחר.  בפסק הדין חויבו המשיבה והאחר, כל אחד לחוד, לשלם למערער הוצאות בסכום של 6,000 ש"ח. המשיבה והאחר המציאו את התשלום כבר ביום מתן פסק הדין, בהמחאות לפקודת המערער ששלחו לפרקליט שייצג אותו באותו הליך. עקב מחלוקת בין המערער לבין פרקליטו באשר לשכר טרחה, עוכבה ההמחאה ששלחה המשיבה (וכך גם זו של אותו אחר) בידי הפרקליט, ולא הוגשה לגבייה. לאחר כחצי שנה, ביום 27.7.09, כתב המערער למשיבה ולאותו אחר מכתב, שבו דרש את התשלום לפי פסק הדין, בנימוק שהתשלום טרם הועבר אליו. המשיבה והאחר השיבו כי שלחו את ההמחאות לפרקליטו של המערער, וכי אם יחזיר אותן יהיו נכונים למסור תמורתן המחאות חדשות. ביום 7.8.09 שוב כתב המערער ודרש את התשלום, תוך שהוא טוען שהפרקליט לא ייצג אותו כלל. לאחר מכן פנה המערער להוצאה לפועל בבקשה לביצוע פסק הדין. רק ביום 7.9.09 הודיע פרקליט המערער למשיבה כי ההמחאות מוחזקות במשרדו, והוא מעכבן עד שישלם המערער שכר טרחתו. ביום 1.5.10, לאחר שניתנה החלטה בתביעת לשכר טרחה, שהגיש הפרקליט נגד המערער, ולאחר שהמערער הפקיד עירבון להבטחת שכר הטרחה, מסר פרקליט המערער את ההמחאות לידי המערער. בעקבות זאת, ביום  19.7.10, מסרה המשיבה למערער המחאה חלופית שנפדתה.

חרף זאת המשיך המערער בהליכי הוצאה לפועל באשר ליתרה בסך 987 ש"ח שהצטברה כתוצאה מחיובי ריבית, ובשל עצם נקיטת ההליכים. המשיבה ביקשה לסגור את תיק ההוצאה לפועל בטענה שהחוב נפרע, אך רשם ההוצאה לפועל החליט כי התיק ייסגר רק אם תשולם היתרה. ביום 5.10.10 שילמה המשיבה את היתרה. בעקבות הדברים האלה הגישה המשיבה את תביעתה לבית משפט קמא.

בכתב התביעה טענה המשיבה שהמערער נהג בחוסר תום לב בפתיחת תיק ההוצאה לפועל, בלי שטרח להודיע כי ההמחאה שמסרה המשיבה התקבלה אצל פרקליטו, וכי המשיך בהליכים בחוסר תום לב גם לאחר ששילמה את קרן החוב עם החלפת ההמחאות. עוד נטען שלאותו אחר ויתר המערער על המשך ההליכים ללא תשלום היתרה, ועמידתו על זכותו ליתרה נגדה הייתה בבחינת חוסר תום לב.  לפיכך ביקשה המשיבה לחייב את המערער בתשלום יתרת תיק ההוצאה לפועל שבה נשאה, בהפסד ימי עבודה, עוגמת נפש, הוצאות וזמן להתייעצות בעורכי דין.

בכתב ההגנה לא הכחיש המערער את עצם השתלשלות האירועים, הבחין בין עניינה לבין עניינו של האחר, טען כי אין רלוונטיות למחלוקת שבינו לבין באי כוחו וכי פתח בהליכי הוצאה לפועל רק לאחר שחלפה חצי שנה ממועד מסירת ההמחאה לבא כוחו, באופן שהשיק לא היה ניתן עוד לפירעון. עוד הוסיף המערער כי החלטת רשם ההוצאה לפועל בעניין תשלום היתרה היא מעשה בית דין, הואיל ודן בטענת פרעתי שטענה המשיבה, וכי זו לא ערערה על החלטתו.

בית משפט קמא מצא שהשתלשלות הדברים מלמדת שהמערער השתמש לרעה בהליכי ההוצאה לפועל וכי " ללא ספק פעל כנגד [המשיבה] בחוסר תום לב קיצוני", הואיל וידע היטב שהעבירה את השיק לפרקליטו, ואף על פי כן הסתיר את המחלוקת שבינו לבין פרקליטו ואת העובדה שההמחאה התקבלה. בצדק התנגדה המשיבה למסור שיק נוסף, ללא קבלת השיק הקודם, שהרי גם חלוף חצי שנה אינה מפקיעה את השיק, אלא רק את האפשרות לגבותו באמצעות בנק. גם עמידתו של המערער על מסירת התחייבות שאין למשיבה טענות כלפיו, כדי שיסגור את תיק ההוצאה לפועל, נגועה בחוסר תום לב.   אשר לשאלת מעשה בית דין מצא בית המשפט כי החלטת רשם ההוצאה לפועל הייתה החלטה מינהלית לסגירת התיק, להבדיל מהחלטה שיפוטית. לפיכך לא היה בה מעשה בית דין.

דיון והכרעה

איני רואה צורך לבחון את כל טענות הצדדים, באשר טענתו המרכזית של המערער (ולמעשה היחדה שטען לפניי) היא שהחלטת רשם ההוצאה לפועל הייתה מעשה בי דין, כיוון שהחליט בטענת "פרעתי" של המשיבה. אדון אפוא בטענה זו.

רשם ההוצאה לפועל דן בבקשת המשיבה לסגור את התיק כיוון שנשאה בתשלום של 6,000 ש"ח, ומצא כי סכום זה שולם. עם זאת קבע רשם ההוצאה לפועל (בהחלטתו מיום 5.9.10) כי עדיין יש יתרה בתיק, שעל כן רק עם תשלומה יורה על סגירת התיק. נימוקו של רשם ההוצאה לפועל היה כדלקמן:

" ... הזוכה טוען כי דרש מן החייב לחתום על הסכם כי לא יהיו לאיש טענות כנגד משנהו כתנאי לסגירת התיק. החייב סירב. הזוכה טעון כי במקרה כזה אין הוא מסכים לוותר על תוספות לחוב המקורי וכי יש להורות לחייב לחתום על ויתור על כל טענה או תביעה שיש לו נגד הזוכה או לחלופין לקבוע כי החייב פרע את הסך של 6,000 ש"ח אך לא את יתרת החוב הרשום בתיק. אין חולק כי השיק על סך 6,000 ש"ח נפרע כטענת החיב והקטנת החוב בסכום זה בוצעה בתיק. רשם ההוצאה לפועל איננו מוסמך לחייב את החייב לחתום על כתב ויתור על טענות שיש לו, אם יש לו, נגד הזוכה, ומטעם זה לא ניתן להורות בדרך זו על סגירת התיק. עיון בתיק מעלה כי, גם לאחר פירעון חלק הארי של החוב נותרה יתרת תשלום שלא שולמה ע"ס 974 ש"ח. עם תשלום סכום זה יסגר התיק. עד אז - אין עילה לסגירת התיק."

מוכן אני לקבל את טענת המערער כי בקשת המשיבה נדונה כבקשה בטענת פרעתי, שעל כן ההחלטה בה הייתה החלטה שיפוטית. ייתכן שלא היה מקום לחייב את המשיבה ביתרת החוב בתיק ההוצאה לפועל, אך עניין זה היה לחלוט, לאחר שהמשיבה לא הגישה ערעור על ההחלטה.

לא כך הוא לגבי שאר קביעותיו של בית משפט קמא באשר לעצם נקיטת הליכי ההוצאה לפועל, והדרך שבה ננקטו. עניינים אלו לא נדונו לפני רשם ההוצאה לפועל שהרי מדובר בתביעת נזיקין ולא בטענות לעצם החיוב. לא מצאתי עילה להתערב בקביעתו היסודית של בית משפט קמא שהמשיב פתח והמשיך בהליכי הוצאה לפועל בחוסר תום לב. קרן החוב בתיק ההוצאה לפועל שולמה ללא קשר לפתיחת ההליכים, שהרי המשיבה הודיעה מלכתחילה כי תהיה מוכנה להחליף השיק שמסרה בשיק חדש, והיא מסרה את השיק החדש ובכך פרעה את חוב הקרן, במעמד החזרת השיק הקודם. עמידתה על החזרת השיק הקודם הייתה ראויה, שהרי לא הייתה צריכה לחשוף עצמה לסיכון של תשלום כפול, אם תיתבע בגין השיק הראשון. לעומת זאת, פתיחת תיק ההוצאה לפועל, כאשר השיק הראשון לתשלום היה בידי בא כוחו של המערער, בלי לגלות זאת, מלמדת אכן על חוסר תום לב.

התוצאה היא כי מעשה בית דין חל על החיוב בהחזר יתרת התשלום בתיק ההוצאה לפועל, אך לא על החיוב האחר שעניינו אך הנזקים שגרם המערער למשיבה.

לפיכך אני מורה כי החיוב בסך 987 ש"ח שבפסק הדין יבוטל. החיוב האחר ישאר על כנו.

המשיבה תחזיר את הסכום האמור, בצירוף ריבית והצמדה ככול ששולמו בגינו, תוך 30 יום מיום שתקבל פסק דין זה.

לא ראיתי לעשות צו להוצאות.  ככול שהמבקש הפקיד עירבון הוא יוחזר לו.

ניתן היום,  ז' טבת תשע"ב, 02 ינואר 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: